פסק-דין בתיק עת"מ 74-10

בעתירה זו מבקש העותר לבטל את החלטת המשיב 1 לפיה בוטל רישיונו להחזיק בכלי ירייה, וכן  לבטל את המלצת המשיבה 3 לביטול רישיון הנשק של העותר,  ולהורות למשיבה 3 להשיב לו את כלי הירייה שתפסה.

רקע

1.         העותר החזיק משך שנים (מאז 1999) ברישיון לנשיאת כלי ירייה (אקדח) מכח עיסוקו כקבלן באיזור זכאי, ורישיון זה היה אמור להיות בתוקף עד 30.09.11 (להלן: הרישיון).

ביום 5.11.09 החליט פקיד הרישוי, מכח סמכותו לפי סעיף 12(א)(3) לחוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: חוק כלי היריה  או החוק),  על ביטול הרישיון (להלן: ההחלטה). ההחלטה נתקבלה בעקבות המלצת משטרת ישראל, שהתבססה על מידע מודיעיני,  ומבלי שהנימוקים להחלטה  גולו לעותר. בהחלטה צוין, כי אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשיט - 1958 (להלן: חוק ההנמקות). יצוין, כי להחלטה האמורה קדמה החלטה מיום 14.9.10, לפיה הותלה רשיון הנשק של העותר, על פי המלצה של משטרת ישראל שהסתמכה על חוות דעת מודיעינית (ראו נספח א' לכתב התשובה).

ביום 9.12.09 הגיש העותר בפני הממונה (מר יעקב עמית) ערר על ההחלטה, בהתאם לסעיף 12(ג1) (1) לחוק כלי היריה. בעררו  טען כי " לא עבר כל עבירה, לא נשפט ולא נידון, ולא עשה שום מעשה המצדיק או ו/או מבסס החלטה מרחיקת לכת כגון דא" (שם, סעיף 5). כן טען כי ההחלטה נעדרת כל בסיס או תשתית ברמה הנדרשת על פי ההלכה הפסוקה לביטול רישיון לשאת כלי ירייה. עוד טען, כי אי גילוי החומר בגינו ניתנה ההחלטה אינו מוצדק, ולפיכך ביקש כי ועדת הערר (המשיבה 2) תמסור לידיו את המידע עליו נסמכת ההחלטה, או למצער תמצית מידע זה. משלא נתקבלה תשובה לערר, פנה העותר, בשלושה מועדים שונים (25.01.10, 3.02.10 ו- 22.02.10), בבקשה לדעת האם נוכח הזמן שחלף נתקבלה החלטה בעניינו. הוא נענה כי העניין נמצא בטיפול מול המטה הארצי של המשטרה ולכשתתקבל ההחלטה היא תובא לידיעתו.

ביום 28.03.10, משלא ניתנה עדיין החלטתה של ועדת הערר, הגיש העותר עתירה זו, בגדרה ביקש, בין שאר הסעדים, כי הוועדה תיתן טעם מדוע לא קיבלה את הערר שהגיש.

תמצית עיקרי טענות העותר

2.         העותר טוען כי על פי עקרונות כלליים של המשפט המינהלי המתייחסים לשיקולים שעל הרשות המינהלית לשקול טרם החלטתה, לא הרי החלטה שלא ליתן רישיון כהרי החלטה לבטל רישיון קיים. העותר מפנה להלכה הפסוקה והעקבית בסוגייה זו, שנקבעה עוד בבג"ץ 113/52 ליזי זקס נ' שר המסחר והתעשייה פ"ד ו(2) 696 (להלן: עניין זקס), לפיה משניתן רישיון אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע טענותיו. בענייננו טענה המשטרה כי יש בידיה מידע שתוכנו חסוי ושממנו עולה חשד כי נשיאת נשק על ידי העותר תסכן את שלום הציבור ובטחונו, אך מידע זה לא הבשיל לכדי הגשת כתב אישום נגד העותר והוא אף לא נחקר אודותיו.

3.         לטענת העותר, חשד בלבד אין די בו כדי לבטל רישיון קיים. העותר אמנם ער לכך כי רשות ציבורית איננה מחוייבת לפעול על פי דיני הראיות המקובלים בהליך המשפטי, אלא על פי כללי ראיות מינהליות, אשר המבחן לגביהן הינו מבחן מחמיר פחות, לפיו די כי הנתונים והעדויות שהיו מונחים בפני הגורם המינהלי הם כאלה שאדם סביר היה רואה אותם כבעלי ערך הוכחתי. ברם, טוען העותר, במקרה דנן לא עומדת החלטת המשיבים אף בתנאי זה. לטענתו, המלצת המשטרה, עליה נסמכה החלטת המשיב 1 לשלול את רשיונו, אינה מוצדקת ואינה מבוססת דיה. העותר מוסיף וטוען, כי משהוגש ערר על ההחלטה, היה על ועדת הערר להפעיל שיקול דעת על סמך הנתונים שבפניה, ולאחר שקילתם העניינית ליתן החלטה מנומקת. תחת זו, כך העותר, בחרה וועדת הערר להמתין עד לקבלת תגובת המשטרה, ומשזו התקבלה סמכה עליה את ידיה ללא כל הפעלת שיקול דעת עצמאי וענייני.

4.         עוד טוען העותר נגד החלטת המשיב 1 שלא לגלות לו את המידע עליו נסמכת ההחלטה לבטל את רישיון הנשק, או לכל הפחות תמצית מידע זה, שכן, אי גילויו אינו מאפשר לו לעמוד על זכותו לטעון ולהשמיע דבריו ביחס למידע זה.

תמצית עיקרי טענות המשיבים

5.         בתגובה מקדמית שהגישה ב"כ המשיבים (עו"ד למא קאסם)  ביום 9.06.10, ציינה,  בין היתר, כי ביום 20.12.09  פנה מנהל האגף לרישוי כלי יריה במשרד הפנים (הממונה) אל משטרת ישראל, לצרך קבלת תגובתה לערר; כי ביום 28.04.10 הועברה לוועדת הערר עמדת משטרת ישראל, לפיה לא חל שינוי בעמדתה; כי על פי המידע המצוי ברשות ב"כ המשיבים, עד למועד הגשת התגובה המקדמית, קרי 6 חודשים לאחר הגשת הערר, טרם ניתנה ההחלטה של ועדת הערר. משכך, סברה ב"כ המשיבים כי מדובר לכאורה בעתירה מוקדמת. עם זאת, לא ביקשה מבית המשפט כי יורה על מחיקת העתירה מטעם זה, ותחת זאת ביקשה כי תינתן לה אורכה להגשת כתב התשובה (שצריך היה להגישו באותו יום כמועד האחרון) עד לאחר קבלת החלטתה של ועדת הערר (במקביל הגישה גם בקשה נפרדת לדחיית מועד הדיון בעתירה).

6.         לכתב התשובה, שהוגש ביום 24.06.10, צורפה " החלטת הממונה בערר", שהועברה לפקיד הרישוי ביום 6.5.10 והודעה על תוכנה נשלחה לעותר ביום 13.05.10 (ראו בנספח ב' לכתב התשובה).

בגדר הקדמת המאוחר, אציין כבר עתה, כי הנתון העובדתי האמור, בדבר מועד מתן החלטתו ושל הממונה בערר, אינו עולה בקנה אחד עם הנאמר בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, לפיו בעת הגשת התגובה ( 9.6.10) טרם ניתנה החלטתה של ועדת הערר. בצדק הלין על כך ב"כ העותר (עו"ד אלביר מני), באומרו " שבדיעבד מסתבר שההחלטה ניתנה עוד ביום 13.5.10 וקיבלנו בקשות לדחיות מועד דיון בגלל שאין החלטה ובדיעבד מסתבר ..." (עמ' 2 לפרוטקול הדיון מיום 28.6.10 ש' 16-20). אכן, הדברים הם מוקשים וטעונים בדיקה ובירור של הגורמים הממונים בפרקליטות המחוז ובמשרדם של המשיבים 1 ו- 2.

לגוף החלטתו של הממונה, הלה החליט לדחות את הערר, בכותבו, בין היתר, כלהלן:

בהינתן שבין לבין ניתנה החלטתה של ועדת הערר, וכדי ליעל את הדיון, ביקשו המשיבים מבית המשפט, בכתב תשובתם, לראות בעתירה כאילו מתייחסת היא גם להחלטת ועדת הערר, הגם שבעת הגשת העתירה טרם ניתנה.  בקשה זו מקובלת עלי, בנסיבות המקרה דידן, משום שיש בה אכן כדי לייעל את ההליך, מזה, ואין בה כדי לפגוע בעותר, מזה.